Open/Close Menu להתגרש נכון
בית משפט השלום בחיפה

מ.י. 

 

 

יולי 2009

 

בפני כב’ השופט ע. קוטון    

 

המאשימה                         מ.י.  ישראל
 

נגד

 

הנאשמים                         ג.מ

 

<#2#>

נוכחים:

ב”כ המאשימה –  עו”ד פרחאת

ב”כ הנאשם – עו”ד תבור גולדמן

הנאשם בעצמו

 

 

הכרעת דין

 

החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

 

כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות (של בת זוג) בניגוד לסעיף 379 ביחד עם סעיף 382 (ב) (1), לחוק העונשין, התשל”ז – 1977.

 

האישום-

 

על פי האמור בכתב האישום, במועדים הרלוונטיים היו הנאשם ואשתו מ.מ

(להלן: “המתלוננת”) בהליכי גירושין.

בתאריך 16/9/06 בסמוך לשעה 20:00 תקף הנאשם את המתלוננת בכך שתפס בחוזקה את יד ימינה והיכה בידה השמאלית עד אשר נגרמו לה שטפי דם באזור אמה ימין ובזרוע שמאל.

 

הנאשם כפר במיוחס לו.

 

הנאשם התייצב לראשונה בבית המשפט ביום 9/1/07 וטען בפני סגנית הנשיא כב’ השופטת אבירם

“אני טוען שהתלונה הוגשה בעקבות זה שפתחתי תיק גירושין”.

בהמשך ביום 9/10/07 טען עורך דינו כי בידי ההגנה ראיות פוזיטיביות לעניין חפות הנאשם.

נטען, כי קיימות ראיות שהמתלוננת ביימה את כל העניין, כולל החבלות, והנאשם חייב לטהר את שמו היות והוא נהג ציבורי. עוד נאמר, כי המתלוננת איימה על הנאשם כי תגיש תלונת שווא במשטרה. נטען בנוסף, כי המתלוננת היא זו שצריכה להיות מואשמת הן במסירת עדות כוזבת והן בשיבוש הליכי משפט.

 

משכך הועבר התיק לפתחי לשמיעת ראיות.

 

עדויות וראיות –

 

מטעם המאשימה בנוסף למתלוננת העיד השוטר גל חוף (להלן: “השוטר”) והשוטרת שירי ברדוגו (להלן: “השוטרת”). כן העידה ד”ר ולנטינה רייכלין (להלן: “ד”ר רייכלין”).

 

מטעם ההגנה העידו הנאשם וד”ר יבגניה  דראיזין (להלן: “ד”ר דראיזין”).

 

לתיק בית המשפט הוגשו באמצעות העדים ראיות ומוצגים.

 

מטעם המאשימה הוגשו הודעת הנאשם מיום 16/9/06 (ת/1), דו”ח פעולה של השוטרת מיום 16/9/06 (ת/2), דו”ח עיכוב שערכה השוטרת ביום 16/9/06 (ת/3), מזכר הבהרה שערכה השוטרת ביום 18/9/06 (ת/4), דו”ח הערכת מסוכנות שערכה השוטרת ביום 16/9/06 (ת/5), תעודה רפואית שערכה ד”ר רייכלין ביום 17/9/06 (ת/6) ומכתב שנשלח לאחר אחד הדיונים מב”כ המתלוננת אל ב”כ הנאשם דאז (ת/7).

 

מטעם ההגנה הוגשו מזכרים שערך השוטר (נ/1 ו-נ/2), הודעת המתלוננת מיום 16/9/06 (נ/3), פרוטוקול תמ”ש 25590/06 מיום 21/9/06 על צרופותיו (נ/4), תעודה רפואית שנערכה על ידי ד”ר דראיזין ביום 17/9/06 (נ/4 א’), פרוטוקול תמ”ש 25590/06 מיום 9/10/06 (נ/5), תצהיר המתלוננת מיום 6/3/07 (נ/6), מכתב ששלח ב”כ הנאשם דאז לב”כ המתלוננת (נ/7) ועותק תביעת גירושין שהוגשה ביום 6/9/06 לבית הדין הרבני האיזורי בחיפה (נ/8 ונ/8 א’).

 

גרסת המתלוננת –

המתלוננת העידה, כי היא גרושתו של הנאשם וביום 30/1/08 גרושים היו השניים כחודשיים ימים. לשניים שני ילדים משותפים. בעת האירוע בנם היה בן שנתיים ובתם בת 4.5 שנים.

אשר לאירוע הסבירה המתלוננת, כי חזרה מהוריה לדירת בני הזוג וכשנכנסה לביתה שמעה את צעקות הנאשם ובכי ילדים. הילדים היו בבית, דובר במוצאי יום השבת, הנאשם לגרסתה אדם די עצבני שטיפל מעט מאוד בילדים, לכן תגובת הילדים היתה צפויה. משנכנסה ניגשה לחדר המקלחת ושאלה את הנאשם אודות המתרחש. הנאשם ענה כי זה לא עניינה, דלת המקלחת היתה סגורה והיא ניסתה לפתוח אותה. היא התאפקה שלא להיכנס לחדר המקלחת. הצעקות והבכי גברו, היא לא יכולה היתה להמתין בחוץ לכן נכנסה לחדר המקלחת והציעה את עזרתה בסיום המקלחת והוצאת הילדים. לגרסתה שני הילדים היו בחדר המקלחת בחברת הנאשם.

הנאשם אמר לה –

“צאי מפה, מי את בכלל, צאי מהבית שלי…”.

בתגובה אמרה המתלוננת כי תזמין משטרה למרות שבדרך כלל אינה עושה דברים כאלה ואינה מפרסמת את יחסיהם מחוץ לבית. הנאשם לדבריה לא הגיב כי לא האמין שתעשה זאת. משביקשה להיכנס לחדר המקלחת דחף אותה הנאשם אל מחוצה לו. הנאשם דחף אותה ביד ימינה אם כי המתלוננת לא זכרה במדויק באיזה אופן הדבר נעשה, שכן הנאשם בה בעת נאלץ גם להחזיק את הדלת וגם למנוע ממנה מלהיכנס לחדר המקלחת. המתלוננת נשארה מחוץ לחדר המקלחת הלכה לכיוון הסלון והתקשרה למשטרה. הנאשם הבין כי היא רצינית בכוונותיה, יצא מחדר המקלחת ובמהלך השיחה החזיק את ידה השמאלית בכוח, אך זאת לאחר שהמשטרה הוזמנה. הנאשם רץ למכשיר הטלפון שלו התקשר לעורך דינו ואילו המתלוננת נטלה את שני הילדים ויצאה אל מחוץ לבית עד לבוא המשטרה. משהגיעה ניידת משטרתית הוזמנה המתלוננת עם הילדים לתוך הניידת, נשאלה אודות האירוע והדברים נכתבו. גרסתה נמסרה בתוך הניידת ולדבריה –

“גם הראיתי להם את הידיים שלי” (עמ’ 14 במרכז העמוד).

המתלוננת ניגשה עם אנשי המשטרה לביתה, הנאשם עמד במרכז הסלון, לבוש ומוכן לצאת עימם. המתלוננת נדרשה להדגים את הדחיפה בה נקט הנאשם ולדבריה –

“מרוב לחץ ופחד שהיה באותו רגע, והזמן שעבר מאז, אינני יכולה להדגים במדויק מה בדיוק קרה”.

המתלוננת טענה, כי ברשותה ראיה להוכחת התקיפה בדמות תמונה בה נראים סימני החבלה, תמונה אשר צולמה על ידי חברתה ביום בו התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה (21/9/06) לאחר שהראתה לשופט שישב בדין את הסימנים. לדבריה, גם השוטר ראה את הסימנים ביום 18/9/06 עת הגיעה לתחנת המשטרה על מנת לקבל אישור על הגשת התלונה (עמ’ 15).

 

בחקירתה הנגדית אישרה המתלוננת, כי מספר ימים עובר לאירוע קיבלה את תביעת הגירושין.

כן אישרה, כי נרשם בכתב התביעה שאם הנאשם לא יתנהג על פי רצונה תגיש נגדו תלונה כוזבת. משהופנתה לכתב התביעה (נ/8) אמרה כי זוכרת היא את הדברים.

אשר לפחדיה מהנאשם הסבירה, כי לא חששה להיכנס לחדר האמבטיה אך פחדה ממה שעלול להתרחש לאחר מכן, מתגובת הנאשם בעקבות אותה כניסה ומיצירת הקשר עם המשטרה. הנאשם אמר לה בהמשך כי זה יעלה לה ביוקר. לגרסתה, על פי עיניו נראה “כמו מפלצת” (עמ’ 17 שורה שלישית).

המתלוננת העידה, כי השוטרת שגבתה את עדותה לא קראה אותה בפניה והיא חתמה כי הדברים נכתבו מול עיניה. משנשאלה אודות מחיקה בהודעתה בנוגע לאיומים ענתה כי הסיטואציה היתה קשה, היא נמלטה מביתה היתה לחוצה ומפוחדת, ישבה מחוץ לבית עם שני ילדים עם פיג’מות, השכנים חוזים בה, הגיעה ניידת והיא נכנסה פנימה, הילדים גם כן לא היו רגועים בתוך הניידת וייתכן שלא שמה לב לכל מה שנרשם. משהוצג בפניה דו”ח הערכת מסוכנות (ת/5) טענה כי השוטרת לא מילאה את הטופס ולחילופין טענה שאינה זוכרת זאת. כן טענה, כי השאלות אליהן מתייחס ת/5 אינן זכורות לה. המתלוננת לא זכרה אם לבשה חולצה קצרה או ארוכה אך גרסה כי הראתה לשוטרת שתי חבלות בחלק התחתון של יד ימינה בין המרפק לכף היד ובחלק העליון של יד שמאל בין המרפק לכתף (עמ’ 18 שורות ראשונות). משנשאלה אודות הגורם לחבלות ענתה כי אינה יכולה לתאר במדויק כדבריה –

“או שהוא דחף, או שהוא לחץ. אני זוכרת שהוא לחץ ביד שמאל בזרוע, אבל אני לא יכולה לתאר במדויק. אני זוכרת את הלחיצה בזרוע שמאל כי זה היה תוך כדי שאני מדברת בטלפון והוא רצה לקחת את הטלפון”.

אשר להגעתה ביום 18/9/06 לתחנת המשטרה סיפרה המתלוננת כי השוטר לא כל כך רצה לשוחח עימה אך לאחר שראה את הסימנים שוחח איתה (עמ’ 18 במרכז העמוד). המתלוננת לא ידעה להסביר מדוע לא הזכירה את הסימנים בעדותה בפני השוטרת.

אשר לפנייתה לקבלת תיעוד רפואי הסבירה המתלוננת כי פנתה לקופ”ח. מהמודיעין הופנתה לרופא משפחה וממנו ביקשה הפנייה לרופא מומחה. כשנאמר למתלוננת שאת התעודה הראשונה מרופאת המשפחה לא הביאה למשטרה ענתה כי אינה זוכרת, אם כי אישרה שהביאה את שתי התעודות במועד הדיון בבית המשפט לענייני משפחה ביום 21/9/06. המתלוננת טענה, כי הרופאה כתבה את מה שנמסר לה מפיה. כן הסבירה כי היתה לה חבלה אך לא היה דימום. עוד גרסה כי הרופאה הראשונה שבדקה אותה כפי הנראה טעתה.

בין שתי הבדיקות וקבלת שני המסמכים חלפה כשעה או שעה ומחצה.

אשר לדיון בבית המשפט לענייני משפחה אישרה המתלוננת, כי בדיון בנוכחות שני הצדדים הסכימה כי הנאשם יחזור לבית אך הוא סרב. המתלוננת לא הסכימה לגרסה על פיה הנאשם סרב כי חשש מפניה.

 

כאן המקום לציין כי עקב העובדה שביום עדותה היתה אמורה להעביר את הילדים המשותפים לחזקת הנאשם על פי הסדרי הראיה, ביקשה המתלוננת להמשיך במתן עדותה בישיבה נוספת.

בדיון הנוסף פתחה המתלוננת את דבריה בטענה כי לאחר עדותה הראשונה פנה עורך דינו של הנאשם אל עורכת דינה בהצעה שתכחיש את כל שהתרחש ביום האירוע ובתמורה ייחתם הסכם גירושין בתנאים הטובים לה (עמוד 23 תחילת העדות).

המתלוננת הוסיפה והסבירה באותה עדות כי שוחחה עם הרופאה ברוסית וזו נתנה לה את התעודה הרפואית לאחר שראתה את תוצאות החבלות. אשר להיכרות עם קצין משטרה אמרה המתלוננת כי פגשה קצין שנתן בידה אישור אודות האירוע היא אינה יודעת מה תפקידו ואת מידת בכירותו. כן אישרה כי בבניין בו היא גרה דרה גם משפחה ואבי המשפחה הוא איש משטרה.

 

השוטר גל חוף אשר גבה את הודעת הנאשם טען כי למיטב זכרונו לא ראה את המתלוננת. מעבר לגביית ההודעה אישר השוטר כי שוחח עם המתלוננת אודות אפשרות גישה לבית המשפט לענייני משפחה לצורך הוצאת צו הגנה. המידע אודות תלונת המתלוננת הובא לו מאנשי הסיור.

 

השוטרת שירי ברדוגו הסבירה, כי רשמה לאחר יומיים ממועד האירוע  מזכר הבהרה בו מצוין כי ביד שמאל על הזרוע בחלק העליון היה סימן קטן אדום (ת/4), שכן השוטר התקשר אליה ושאל אותה מדוע לא ציינה בדו”ח הפעולה את שראתה. השוטר ביקש ממנה לרשום את שראתה  בנוגע לחבלות. אשר לדו”ח הערכת המסוכנות (ת/5) טענה השוטרת כי מילאה אותו בחברת המתלוננת כדבריה –

“בוודאי ישבנו אחת מול השניה” (עמ’ 9 ישיבת בית המשפט מיום 30/1/08).

אשר לסעיף המתייחס לסימני חבלה הסבירה השוטרת, כי הוא נרשם על דעתה ללא בדיקה, אך בעקבות העובדה שהסתכלה על המתלוננת ובחנה אם יש לה חבלה.

לדבריה –

“לא ראיתי שום דבר, היא התלוננה על חבלה אבל אם אני לא רואה חבלה אני לא רושמת. אחר כך ראיתי את הסימן האדום שהיא הראתה לי בחדר אני לא זוכרת על איזה יד. כשרשמתי זה היה לפי מה שרשמתי”.

לדבריה, השוטר התקשר אליה ואמר לה שבכדי שהוא יטפל היא צריכה לרשום היכן היו הסימנים וכך עשתה. עוד לדבריה אם לא היו סימנים – “הוא היה מטפל אך זה אחרת כשיש סימנים”.

אשר לאותו סימן אותו לא הזכירה כלל ביום האירוע טענה השוטרת –

“לא ראיתי את זה בתור חבלה באותו רגע, זה היה נראה לי מן אדום כזה ולא ייחסתי לכך חשיבות” (עמ’ 9 ישיבת בית המשפט מיום 30/1/08 סוף העמוד).

השוטרת אישרה, כי במהלך גביית ההודעה לא נרשם כי המתלוננת הראתה לה את החבלה. כן אמרה, שהמתלוננת טענה שיש לה חבלות וסימנים אדומים אך היא ראתה סימן קטן, שלא כדברי המתלוננת. היא לא ציינה את הדברים בדו”ח הפעולה (ת/2) כי שכחה. היא לא ציינה את הדברים בדו”ח הערכת המסוכנות (ת/5) כי לא ראתה את הסימן כחבלה. השוטרת אישרה כי בהודעה שגבתה לא שאלה את המתלוננת אם היא זקוקה לטיפול רפואי למרות שכך נהוג (עמ’ 10 ישיבת בית המשפט מיום 30/1/08, סוף העמוד).

אשר לאמור בנ/3 שורה 24 הסבירה השוטרת, כי לאחר שהמתלוננת השיבה בשלילה לשאלה אם הנאשם איים עליה, היא שינתה את גרסתה.

 

ד”ר רייכלין העידה, כי היא רופאה המתמחה בתחום האורטופדיה ולדבריה המתלוננת טענה כי הנאשם היכה אותה והיא סבלה מכאבים בשתי הידיים. ד”ר רייכלין הבחינה בשטפי דם שטחיים באמה הימנית ובזרוע שמאל, כן ניכרה רגישות והגבלה בתנועות ללא הפרעה לתפקוד.

בחקירתה הנגדית הסבירה, כי על פי הנראה המתלוננת פנתה אליה עם הפנייה שקיבלה מרופאת המשפחה במקום אחר. היא לא זכרה אם ראתה את ההפניה שערכה ד”ר דראיזין אך מכל מקום לא ראתה בה חשיבות, שכן היא מקבלת את החולה ומתייחסת לבדיקה, אם כי סביר להניח שעיינה באותה תעודה. ד”ר רייכלין מכירה את ד”ר דראיזין והאחרונה נוהגת להפנות אליה חולים. המקרה הנוכחי הוגדר כמקרה דחוף של טראומה, בשל הסיפור שעמד מאחוריו. אשר למילה “דחוף” על מכתבה של ד”ר דראיזין סברה ד”ר רייכלין כי ייתכן ונכתבה על מנת שלא יהיה צורך להפנות את המתלוננת לרופא בקהילה ולא ברור היה לה מדוע המילה נכתבה. ד”ר רייכלין לא זכרה אם הדחיפות נבעה בשל הליך משפטי. ד”ר רייכלין שללה את הממצא הרפואי אליו התייחסה התעודה שערכה ד”ר דראיזין, לדבריה –

“זו אבחנה שבלונית שלה כשהיא רואה חבלות” (עמ’ 28 ש’ 7).

ד”ר רייכלין התייחסה לאפשרות כי היא וד”ר דראיזין ראו בפניהן אדם שונה, אך לדבריה הנבדקת העבירה כרטיס מגנטי לפיכך אינה סבורה כי השתיים בדקו אדם שונה. יחד עם זאת, אישרה ד”ר רייכלין כי מלבד הכרטיס המגנטי לא הכירה את המתלוננת, לא הוצגה בפניה תעודת זהות והכרטיס אינו נושא תמונה.

לדבריה –

“בפועל, ייתכן שהגיעה מישהי אחרת והציגה כרטיס מגנטי של המתלוננת. אנו מסתכלים על גיל ועל מין. הגיוני שלפני שהגיעה אלי היתה זמן קצר קודם אצל ד”ר דראיזן” (עמ’ 28 שורות 26-27). אשר לתגובת העור למכה הסבירה כי בעקבות מכה מגיב העור, כלי הדם יכולים להתרחב לעשות סימן אדום ובהמשך יש דימום תת עורי שנותן סימן כחול. ד”ר רייכלין הבהירה שקיימת אפשרות שהשוטרת ראתה סימן אדום קטן בחלק העליון של זרוע שמאל ולמחרת היא באופן אישי ראתה את כל האמור בת/6. לדעתה אבחנתה הרפואית מתאימה לגרסת המתלוננת.

 

גרסת הנאשם –

הנאשם העיד כי היה נשוי למתלוננת כ- 6 שנים ובמהלך ההיכרות שלפני הנישואין נפרדו השניים למשך כשנה ומחצה. לאחר הפרידה חזרו השניים איש לרעותו ובהמשך נישאו. נישואיהם לא ידעו ימים רבים של אושר ולגרסתו הקשר כלל השפלות ואיומים, צעקות וקללות. משגילה הנאשם כי המתלוננת אף אינה נאמנה לו הגיש תביעת גירושין. קודם לכן ביקש לתת לקשר הזוגי הזדמנות נוספת. לאחר מכן נשאר בתא המשפחתי לטובת הילדים.

תביעת הגירושין הוגשה ביום 6/9/06 ועוד קודם לכן אמרה המתלוננת כי תזמין משטרה. לאחר ימים ספורים מעת הגשת התביעה הגיעה זו לידי המתלוננת. לפני כן המתלוננת מעולם לא התלוננה נגדו במשטרה.

אשר לאירוע מושא האישום סיפר הנאשם, כי המתלוננת הגיעה לבית בשעה 19:30 לערך ובאותו זמן הוא קילח את בתם המשותפת בחדר האמבטיה. בעת המקלחת הילדה בכתה, המתלוננת ניגשה לחדר המקלחת ושאלה מדוע הילדה בוכה. דלת חדר המקלחת היתה פתוחה והמתלוננת נכנסה לתוכו. הנאשם הסביר למתלוננת כי הבת בוכה שכן נטל ממנה צעצוע בו שיחקה קודם לכן על מנת שניתן יהיה לסיים את המקלחת. הוא אמר למתלוננת שלא תתערב בעת ביצוע המקלחת אך היא דרשה כי ישיב לבת את הצעצוע. הנאשם הרים את קולו וענה שלא יחזיר את הצעצוע. לדבריו מעבר לכך לא התרחש דבר.

הנאשם הכחיש בכל תוקף את הטענה לפיה תפס בחוזקה בידה האחת של המתלוננת והיכה בידה השניה. הנאשם אף טען כי לא דחף את המתלוננת. לגישתו, התלונה הוגשה על מנת להשיג יתרון בהליך הגירושין. הנאשם הדגיש, כי הוא זה שיזם את הליך הגירושין ואין זה סביר כי יתקוף את המתלוננת.

 

בחקירתו הנגדית הסביר הנאשם, כי לא הסכים להשיב לילדה את הצעצוע שכן רצה לסיים את המקלחת ואילו בנם הנוסף כבר היה לאחר המקלחת ושהה בסלון הדירה. אשר להרמת הקול הסביר כי הדברים נאמרו בצורה אסרטיבית.

הנאשם הבהיר כי לא ציין בהודעתו שהמתלוננת הזהירה אותו עוד קודם לכן שתגיש נגדו תלונת שווא, שכן לא נשאל על כך ולא מצא לנכון לספר זאת ביוזמתו. עוד לדבריו המתלוננת לא עזבה את הבית עם שני ילדיהם אלא יצאה ממנו משהבחינה בניידת מגיעה מתוך הבית ואז לקחה עימה את שני הילדים.

הנאשם עמד על דעתו כי דלת חדר המקלחת כלל לא היתה סגורה כי אם פתוחה. הנאשם לא ידע להסביר מהיכן החבלות אשר ניכרו על זרועות המתלוננת אך הוא באופן אישי לא ראה אותן. הנאשם היה נחרץ בגרסתו על פיה לא נגע במתלוננת ולא היה כל מגע ביניהם במהלך האירוע.

בעקבות חקירתו הנגדית הוגשו העתקי תביעת הגירושין שהגיש הנאשם בגדרה התייחס הנאשם לאמירת המתלוננת אודות תלונות כזב במשטרה.

המאשימה ביקשה לשקול אפשרות לשאול את הנאשם אודות האמור בתביעה אולם נמלכה בדעתה בהמשך ולא עמדה על חקירה נוספת.

 

ד”ר דראיזין העידה, כי בדקה את המתלוננת והפנתה אותה אל ד”ר רייכלין שהינה מומחית בתחום האורטופדיה. ד”ר דראיזין רשמה בשפה האנגלית כי בבדיקה נראה פצע פתוח ביד אולם כוונתה היתה לחבטה והאבחנה נלקחה מתוך טבלה ממוחשבת בה היא משתמשת. ד”ר דראיזין הסבירה, כי על מנת שהמתלוננת תתקבל אצל אורטופד בו ביום רשמה על הטופס את המילה “דחוף”. עוד טענה, כי בפועל לא ראתה דבר על גוף המתלוננת אך בשל תלונותיה הפנתה אותה לאורטופד. ד”ר דראיזין התייחסה לממצאי הבדיקה של ד”ר רייכלין והבהירה כי היא לא ראתה את אותם סימנים, לדבריה –

“אם הייתי רואה אותם הייתי מציינת בתעודה הרפואית” (עמ’ 32 שורות 12-13).

בחקירתה הנגדית הסבירה ד”ר דראיזין שלא ראתה כל חבלה ורשמה את שרשמה בשל אילוצי המערכת הממוחשבת. אשר לאבחנה בדבר המטומה טענה בתוקף כי לא ראתה שטפי דם ולכן לא ציינה זאת בתעודה (עמ’ 34 שורות 11-12).

 

דיון והערכה –

 

ניתן למפות מבחינה כרונולוגית את סדר האירועים שכן לדידי הוא רלוונטי לדיון.

 

ביום 6/9/06 הגיש הנאשם תביעת גירושין לבית הדין הרבני (נ/8, נ/8א).

ימים ספורים לאחר מכן התקבלה התביעה אצל המתלוננת.

בערבו של יום 16/9/06 זימנה המתלוננת את המשטרה בעקבות האירוע מושא האישום עליו העידה.

עם בוא אנשי המשטרה מסרה המתלוננת בניידת המשטרה את הודעתה בפני השוטרת (נ/3). השוטרת מילאה דו”ח פעולה (ת/2), עיכבה את הנאשם, מילאה דו”ח עיכוב (ת/3) וערכה את דו”ח הערכת המסוכנות (ת/5).

בהמשך נחקר הנאשם ע”י השוטר (ת/1).

למחרת היום פנתה המתלוננת לקבלת תיעוד רפואי.

המתלוננת פגשה לראשונה בד”ר דראיזין אשר הפקידה בידיה את נ/4א ובהמשך בד”ר רייכלין אשר מסרה לה את ת/6.

ביום 18/9/06 מסרה המתלוננת את ת/6 לשוטר וקיבלה אישור בדבר הגשת תלונה (נ/4 עמ’ אחרון).

השוטר פנה לשוטרת ובעקבות פנייתו ערכה השוטרת את דו”ח ההבהרה (ת/4).

כעבור שלושה ימים, ביום 21/9/06 פנתה המתלוננת לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לקבלת צו הגנה. במעמד הדיון בבקשה בנוכחות המתלוננת ובאת כוחה הפשילה המתלוננת את שרוולי חולצתה והציגה בפני בית המשפט המטומות וסימנים כחולים על זרוע שמאל ואמת יד ימין (נ/4 עמ’ ראשון). בית המשפט נעתר לבקשה במעמד צד אחד והבקשה נקבעה לדיון במעמד שני הצדדים ליום 9/10/06.

במועד הדיון ולאור הנאמר בו ע”י ב”כ הצדדים ביטל בית המשפט את צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד (נ/5).

 

שמעתי את העדויות, עיינתי במוצגים, קראתי את פרוטוקול הדיון ואת סיכומי הצדדים פעם אחר פעם ושקלתי טענותיהם בכובד ראש.

לסופו של יום סבור אני כי המאשימה לא הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה, להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר.

 

על פי הראיות שהוצגו בפני הגיש הנאשם תביעת גירושין, עשרה ימים בדיוק עובר לאירוע שבמחלוקת. המתלוננת קיבלה את תביעת הגירושין (נ/8 ו- נ/8 א’) ימים ספורים בטרם הגישה את התלונה.

בהודעתה נ/3 ציינה המתלוננת את מספר הטלפון של עורכת דין בשם אולגה, בניגוד לגרסתה על פיה באותה עת לא היתה כלל מיוצגת.

בהודעתה נ/3 לא ציינה המתלוננת כי הבן המשותף היה גם הוא בתוך חדר האמבטיה אלא ציינה כי רק הבת הקטנה היתה באמבטיה ובכתה.

בהודעתה ציינה המתלוננת –

“ואז דחף אותי בכוח אחורה מחוץ לחדר אמבטיה וסגר את הדלת שאני לא אכנס בפנים, נכנסתי בחזרה לחדר אמבטיה תפס לי את הזרוע יד הימנית בחוזקה ואמר לי מי את בכלל …”

(שורות 8-10).

בהודעתה מתארת המתלוננת מצב על פיו היא נכנסה לחדר המקלחת, נדחפה החוצה ואז נסגרה הדלת בפניה. היא נכנסה פעם נוספת ואז תפס הנאשם את זרועה בחוזקה ובהמשך כאשר התקשרה למשטרה נתן לה הנאשם מכה ביד שמאל.

 

בבית המשפט הסבירה המתלוננת כי כשהגיעה לביתה שני הילדים היו במקלחת. היא שמעה בכי, עמדה בסמוך לדלת סגורה והתאפקה שלא להיכנס עד שהחליטה לפתוח את הדלת, או אז דחפה הנאשם.

בהודעתה נשאלה המתלוננת אם היא מפחדת מהנאשם והשיבה שהתחילה לפחד.

משנשאלה אם איים עליה ענתה תחילה בשלילה אך בהמשך תיקנה את דבריה וענתה בחיוב שכן אוימה שאם תתקשר למשטרה זה יעלה לה ביוקר.

במהלך הדיון בבית המשפט לא ידעה המתלוננת להדגים במפורש כיצד התרחשה התקיפה.

המתלוננת לא הצביעה בפני השוטרת על חבלות בגופה.

 

השוטרת בת/2 לא ציינה כי הבחינה בחבלות ואילו הנאשם על פי ת/2 אמר לשוטרת –

“כי לא הרים יד על אשתו בסה”כ צעק עליה וביקש שלא תתערב לו במקלחת…”.

השוטרת מילאה דוח הערכת מסוכנות (ת/5). באשר לשאלה “האם ניכרים בתקיפה הנוכחית סימני חבלה שאינה חמורה” רשמה השוטרת במפורש את התשובה “לא” (ראה ת/5 סעיף 17).

 

השוטר גל חוף העיד, כי אינו זוכר כלל שפגש במתלוננת ואילו המתלוננת הדגישה כי פגשה בו.

יחד עם זאת נראה בבירור כי השוטרת רשמה את דו”ח ההבהרה (ת/4) בעקבות בקשתו של השוטר, זאת לאחר יומיים מעת האירוע כשהמזכר ממוען באופן אישי לשוטר.

למותר לציין, כי השוטרת ציינה שהבחינה ביד שמאל על הזרוע בחלק העליון בסימן קטן אדום. ההסברים שניסתה השוטרת לתת לעובדה שלא ציינה דבר וחצי דבר ביום האירוע אודות אותו סימן לא היו משכנעים דיו.

 

מן האמור נראה כי כאשר הגיעה המתלוננת והציגה בפני השוטר את ת/6 פנה השוטר לשוטרת, תאר בפניה את האמור בת/6 וזו ניסתה לשחזר חבלות כלשהן.

כל שיכולה היתה השוטרת לשחזר היה אותו סימן קטן אדום, אותו לא ראתה כחבלה כלל בעת האירוע.

 

המתלוננת ציינה כי השוטר הבחין בחבלותיה אלא שכל תיעוד בהקשר זה לא נעשה ע”י השוטר.

המתלוננת הסבירה כי חבלותיה תועדו אלא שכל תמונה לא צורפה לתיק בית המשפט.

 

כאן המקום לציין, כי החבלות האמורות מהוות בפועל את עיקר התמיכה החיצונית לגרסת המתלוננת אך כמפורט עד כה, החבלות לא נחזו ע”י השוטרת ואילו השוטר לא ציין דבר אודות החבלות למרות שככל הנראה פגש במתלוננת ביום 18/9/06.

 

הנה כי כן, הראיה החיונית לתמיכה בגרסת המתלוננת היא התעודה הרפואית.

אולם, גם בהקשר לתיעוד הרפואי ניכרו בעיות ראייתיות בלתי מבוטלות, שכן שתי רופאות שונות למחרת האירוע, הבחינו בשתי חבלות שונות, בהבדל זמנים קצר ביותר.

ככל שניסיתי לא השכלתי הבן הכיצד נפערו פערים כה גדולים בין שתי התעודות הרפואיות שקיבלה המתלוננת משתי רופאות שונות באותו יום.

רופאה אחת הסבירה כי המתלוננת התלוננה על כאבים בידיים אך היא באופן אישי לא ראתה דבר. כיוון שכך ציינה באבחנתה פציעת יד פתוחה. קשה לקבל אופן התנהלות זה כאשר רופאה מעידה מפורשות כי היא ציינה אבחנה שכלל לא ראתה אולם לא ניתן לבטל את דבריה על פיהם באמת ובתמים לא ראתה דבר.

בניגוד לה ובאותו יום בדיוק ראתה רופאה נוספת שטפי דם באיזור אמה ימין וזרוע שמאל.

סביר להניח כי לצורך אבחנה בשטפי דם אין צורך במומחיות אורטופדית יוצאת דופן ואף הרופאה הראשונה היתה רואה את אותן חבלות ומציינת אותן בתעודה.

 

לא נמצא לי הסבר מניח את הדעת לעובדה שהמתלוננת לא הציגה בפני השוטר ביום 18/9/06 את שתי התעודות הרפואיות שקיבלה ובפועל בחרה באחת מהן בלבד.

המתלוננת אמנם הציגה את החבלות בידיה במעמד הדיון הראשון בבקשתה לצו הגנה, אולם הדיון התקיים בבית המשפט חמישה ימים לאחר ההתרחשות וקשה בנסיבות אלו למצוא זיקה ישירה בין החבלות אותן הציגה המתלוננת בבית המשפט לבין האירוע.

 

לאחר כשבועיים, חזרה בה המתלוננת מבקשתה להוצאת צו הגנה וההינה לקבל את הנאשם חזרה לבית המשותף אלא שהנאשם בחר שלא לשוב מנימוקיו המפורטים בדיון.

אף לא הוסברה עד תומה הסיבה בשלה התעכבה המתלוננת בהוצאת צו ההגנה, כאשר נמסר לה כבר ביום 16/9/06 כי היא רשאית להגיש בקשה למתן צו הגנה. מטבע הדברים אך סביר הוא כי היתה המתלוננת פועלת בזריזות, בפרט נוכח העובדה כי כבר ביום 18/9/06 היו בידיה התעודות הרפואיות, כמו גם האישור בדבר הגשת התלונה והחזקתו של הנאשם ע”י המשטרה לא הוארכה בעקבות תלונתה.

 

לכל האמור יש להוסיף את העובדה שבתחילת עדותה השניה אמרה המתלוננת כי ב”כ הנאשם דאז פנה לעורכת דינה והציע הצעות בנוגע להליך הגירושין, בתמורה לשינוי עדותה.

ב”כ הנאשם כתב לעורכת הדין את נ/7 וזו ענתה לו על פי ת/7 כי מעולם לא אמרה למתלוננת את שנאמר בבית המשפט ומבירור שערכה עולה כי המתלוננת לא הבינה כראוי את אשר נאמר לה.

 

לעומת המתלוננת, הנאשם היה עקבי בגרסתו החל מהשלב בו פגש את השוטרת, המשך בהודעתו במשטרה באותו לילה (ת/1) וכלה בעדותו בבית המשפט.

לא ניכרו סתירות ובקיעים בדבריו.

עוד יש לציין כי בעת עדותו בבית המשפט נראה היה הנאשם פגוע ונבוך, הן בשל מערכת נישואיו, הן בשל הליך הגירושין והן בשל ההליך המשפטי הארוך שהתנהל בגינו.

 

איני רשאי להתעלם מן העובדה כי מעל האירוע מרחפת עננת הליך גירושין שאך החל.

התשתית הראייתית שהציגה המאשימה מבוססת בעיקרה על עדות יחידה.

על רקע ההליך האמור על בית המשפט להזהיר עצמו הזהר היטב בכל הנוגע לקביעת ממצאים המבוססים על אותה עדות יחידה.

 

לאחר ששקלתי את הדברים שקול וחזור איני סבור כי ניתן להתבסס על עדותה היחידה של המתלוננת.

לאור טיעוני ההגנה הרבים שבחלקם פורטו לעיל, נותרו עימדי ספקות ממשיים ומשמעותיים ביותר ביחס לגרסתה.

 

לא מצאתי לנכון להרחיק לכת ולקבוע כממצא כי המתלוננת בדתה תלונה כוזבת על מנת להשיג יתרונות בהליך הגירושין, כמו כן איני סבור כי יש לקבוע כממצא כי שתי נשים נפרדות הופיעו ביום הבדיקה בפני שתי הרופאות, כנטען ע”י ההגנה בסיכומיה.

עם זאת, לאור כלל הנתונים שבפני נותר בי ספק של ממש ביחס למהימנות גרסת המתלוננת. מספק זה זכאי הנאשם ליהנות.

 

סוף דבר –

 

אני מזכה את הנאשם מחמת הספק.

 

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. 

 

 

 

 

 

ערן קוטון, שופט

 

 

 

 

 

קטגוריהפסיקה

                

לוגו של וואטסאפ WhatsApp דברו איתנו