Open/Close Menu להתגרש נכון

מזונות ילדים קטינים – כלום הגיעה העת לשינוי?!

מאת: ד”ר מוטי חיימי *

האם הסדרי הראייה “המסורתיים” אינם מספקים מענה הולם לצרכי הילדים? ד”ר מוטי חיימי סבור, כי הפתרון של משמורת משותפת מביא לידי ביטוי את מימוש עיקרון “טובת הילד” בצורה הטובה ביותר, ומציג מחקרים פסיכולוגיים התומכים בקשר הדוק עם האב לאחר הגירושין.

 

כאשר ההורים נפרדים הילדים נאלצים, באופן טבעי, להסתגל להסדרי מחיה חדשים עם כל הורה, בתבנית שנקבעת בדר”כ ע”י אחד ההורים או שניהם, או בהתאם להסכם שנובע מההמלצות ומהחלטות של עורכי דין, מטפלים, מעריכי מסוגלות הורית או בתי המשפט.

התפיסה המסורתית: האם מגדלת את הילד

בהתבסס על התרבויות המסורתיות, שלפיהן האמהות נשארו בבית לטפל בילדים, בעוד שהאבות עבדו על תקן מרוויחי השכר העיקריים – הונח, כי האמהות יהיו המטפלות העיקריות לאחר הפרידה, ואילו האבות “יבקרו” את הילדים בצורה שמשקפת לכאורה את תפקידם המינורי בגידול הילדים.

כך נקבעה בישראל “חזקת הגיל הרך”, לפיה כל עוד אין סיבות חזקות כנגד, הילד יגדל ויתחנך על ידי אמו לפחות עד הגיעו לגיל שש שנים.

ההעדפה הזו של האמהות –חוזקה ע”י תיאוריה פסיכואנליטית לא מבוססת שהתמקדה בחשיבות הבלעדית של האם עבור הילדים, ע”פ מחקר שבחן את התפתחות הילדים המוקדמת, והתמקד רק באמהות ובילדים, וע”פ מחקר היפרדות מוקדמת בתקופת המלחמה בבריטניה ביחס לילדים מאושפזים, שדיווח על הסכנות מהיפרדות ממושכת של הילדים מאימותיהם.

למרות שמצבי ההעדפה האימהית הוחלפו בשנות ה-70 במצבים יותר נייטרליים מבחינת המין (Kelly, 1994) – עדין נותרו הנחיות הביקור המסורתיות כמשפיעות העיקריות על הליך קבלת ההחלטות, גם בבתי המשפט,וגם ע”י הגורמים המקצועיים הפועלים תחת צלו של החוק.

רוב ההנחיות עוצבו כמרשם אחיד המתאים לכולם (one-size-fits-all), שלפיו הילדים גרים רוב הזמן עם ההורה המשמורן, וזוכים למספר ימי ביקור בודדים אצל ההורה הלא-משמורן, שהוא בדר”כ האב. תכנית הורות זו הייתה פשוטה ליישום, לא דרשה אנליזה משפטית או פסיכולוגית, ושיקפה את האמונה הלא מבוססת, שהילדים ייפגעו, לכאורה, אם יוחלט אחרת.

למרות המספרים הגדולים והמשמעותיים של נשים שעובדות מחוץ לבית, למרות העובדה שגברים מבקשים לקחת אחראיות רבה על הטיפול בילדיהם בחיי הנישואין (Lamb, 2004; Pleck & Masciadrelli, 2004),

למרות המחקרים החדשים המראים, כי חשובה התרומה גם של האב וגם של האם להסתגלות הילדים ( Pleck & Masciadrelli, 2004 ) – ההסדרים שהוטמעו היו קשים לשינוי.

משמורת משותפת

בשנים האחרונות הולכת ותופסת תאוצה במדינות הנאורות צורה של הסדרי מחייה הקרויה משמורת משותפת.

משמורת משותפת מאפשרת לשני ההורים לקחת חלק בהחלטות חשובות הנוגעות לילדיהם (למשל: החלטות הקשורות לבריאות, חינוך, מעונות יום וכד’), בעוד שבמשמורת יחידנית-הורה אחד מחליט עבור ילדו ואינו צריך להתייעץ או לדווח להורה השני.

מטרת המינוח “משמורת משותפת” היא להמחיש, כי הילדים שוהים פרקי זמן לא מבוטלים עם שני ההורים, אע”פ שלא בהכרח מדובר בחלוקה של 50/50.

למרות השיפור היחסי בהסדרי הביקור עם האבות, עדין קיימת התנגדות למגעים ממושכים כאלה בקרב אמהות ואנשי מקצוע מסוימים המאמינים, בהעדר כל מידע מבוסס על כך, שילדים לא יכולים, למשל, ללכת לבית הספר ביותר ממקום מגורים אחד.

על אף ששיעור המשמורת המשותפת נותר עדיין נמוך, 35% עד-60% מהילדים אשר הוריהם התגרשו, נהנים כיום, לכל הפחות, מביקורים שבועיים של אבותיהם, ובדר”כ אף מביקור או לינה באמצע השבוע.

השינוי הדרמטי הזה הוא, ככל הנראה, תוצאה של מחקר הגירושין המדגיש את החשיבות של מגע מתמשך עם האב ל- well-beingשל הילד.

המחקרים שיפורטו להלן מצוטטים ברובם במאמרה החדש של ד”ר ג’ואן קלי (ד”ר ג’ואן קלי הינה פסיכולוגית בכירה מקליפורניה, ומאמרה בנושא פורסם בעיתון Fam Proc בשנת 2007).  

השקפת הילדים ביחס להסדרי המחייה:

מחקרים מוקדמים מצאו, כי רוב הילדים דיווחו על אובדן ההורה הלא-משמורן כאספקט הכי שלילי של הגירושין, והיו במצוקה קשה כתוצאה מהסדר הביקור של סופ”ש לסירוגין. (Amato, 1987; Hetherington, 1999; Wallerstein & Kelly, 1980)

מחקרים יותר חדשים דיווחו, כי מחצית מהילדים ומהמתבגרים הצהירו, כי רצונם בקשר הדוק יותר עם אבותיהם, ושליש מהם רצו שהקשר יהיה ממושך יותר.

בקרב סטודנטים בקולג’ שחוו את גירושי הוריהם 11 שנים קודם לכן בממוצע- יותר ממחציתם אמרו, שרצו יותר זמן עם אבותיהם. 70% מהמבוגרים הצעירים הללו דיווחו, כי הסדרים של חלוקת זמן שווה הייתה הפתרון האפשרי הטוב ביותר! (Fabricius, 2003).

בקרב אלה שחיו במשמורת משותפת- 93% ביטאו שביעות רצון, והאמינו שהסידור הזה היה הטוב ביותר עבורם.

מחקר נוסף שנערך בקרב סטודנטים בקולג’ שחיו במשמורת פיסית משותפת, דיווח על פחות תחושות של אובדן בקרב הסטודנטים הללו. הם ראו את חייהם פחות דרך העדשה של הגירושין, בהשוואה לילדים שחיו בהסדרי משמורת יחידה (Laumann-Billings & Emery, 2000).

לאור האמור, המסקנה היא, כי על ההורים שהתגרשו או נפרדו, להביא בחשבון את רצונם של הילדים בנוגע להסדרי המחייה וגמישותם.(Dunn, Davies, O’Connor, & Sturgess, 2001; Kelly, 2002; Parkinson, Cashmore, & Single, 2005; Smart, 2002; Smith & Gollop, 2001; Smith et al., 2003).

הסתגלות של ילדים שהוריהם התגרשו:

הסיכון לבעיות הסתגלות, בעיות חברתיות ובעיות אקדמיות –גבוה פי שניים יותר בקרב ילדים להורים גרושים, בהשוואה למשפחות שבהם ההורים נשואים.

ישנה ספרות ענפה שבדקה את היחס שבין תדירות המגע עם האבות לבין ההסתגלות של הילדים.

במצבים של קונפליקט נמוך- ובמקרים של בנים וילדים צעירים יותר- מגע תכוף וסדיר עם האבות- היה קשור להסתגלות טובה יותר של הילדים.  (Amato & Rezac, 1994; Stewart, Copeland, Chester, Malley & Barenbaum, 1997; Wallerstein & Kelly, 1980).

לא רק תדירות הביקורים חשובה, אלא גם איכות היחסים בין ההורה והילד, סוג ההורות המסופק ע”י האבות, ומשך המגע –כל אלה קשורים להסתגלות הילדים.

כאשר לילדים יש יחסים קרובים עם אביהם, והאבות מעורבים באופן פעיל בחייהם- הסתגלות הילדים טובה יותר, וכך גם הישגיהם בבית הספר, בהשוואה לילדים עם אבות פחות מעורבים. (Amato & Fowler, 2002; Amato & Gilbreth, 1999).

מעורבות פעילה במקרים אלה כוללת עזרה בהכנת שיעורי הבית, תמיכה רגשית, ציפיות-המותאמות לגיל מהילדים, והורות סמכותית (הצבת גבולות כראוי, משמעת לא כפייתית, וקביעת כללים וחקי התנהגות).

מעורבות אבהית מופחתת לאחר הגירושין –קשורה ליותר בעיות התנהגות, בעיקר בקרב בנים.(Hetherington, 1999; Simons et al., 1999).

שיעורים גבוהים יותר של מעורבות אבהית –באים לידי ביטוי במיומנויות התנהגות אדפטיביות טובות יותר, מיומנויות תקשורת והתחברות (סוציאליזציה) טובות יותר בילדים בגיל צעיר מאד, בהשוואה למקרים בהם יש פחות מעורבות אבהית. (Pruett et al., 2003).

מעורבות אבהית גבוהה יותר בבית הספר- מובילה לתפקוד אקדמי טוב יותר והתנהגות טובה יותר, כולל ציונים גבוהים יותר, פחות היעדרויות וגישה חיובית יותר לבית הספר, בהשוואה לילדים הצעירים שאבותיהם היו פחות מעורבים. (Nord, Brimhall, & West, 1997).

מתבגרים שאבותיהם היו מעורבים באופן פעיל ותמכו בילדים באופן סדיר- באפן מובהק נטו יותר לסיים את התיכון ולהיכנס לקולג’, בהשוואה לאלה שאבותיהם לא התנהגו כך. (Menning, 2002).

בקרב משפחות שחוו פרידה וגירושין ללא היסטוריה של אלימות, לילדים בגילאי 6-4 שנים, שלנו לילה אחד או יותר אצל אביהם- הייתה הסתגלות פסיכולוגית וחברתית טובה יותר בהשוואה לילדים שלא זכו ללינות אצל האבות.

על אף שלא היה קשר בין לינות בבית האב לבין ההסתגלות הפסיכולוגית בקרב הקבוצה של גילאי 3-0 שנים, ההורים דיווחו על פחות בעיות חברתיות ובעיות קשב בקרב ילדים למשפחות בהן היו לינות לילה, בהשוואה למשפחות שבהן לא היו לינות לילה. בקרב הילדים הצעירים הללו –לוח זמנים עקבי היה פרדיקטור חשוב בהסתגלות טובה של הילדים. (Pruett et al., 2004).

משמורת פיסית יחידנית מול משמורת פיסית משותפת

מחקרים מוקדמים של משמורת פיסית משותפת דיווחו על הסתגלות טובה יותר של הילדים בהשוואה לילדים שהיו במשמורת יחידנית, ושביעות רצון טובה יותר. יחד עם זאת המדגמים היו יחסית קטנים ולא מייצגים.

מטה-אנליזה של 33 מחקרים שהשוו משמורת משותפת לעומת משמורת אימהית יחידנית ממדגמים שנלקחו מבתי ספר, בתי משפט וכד’, הראו כי ילדים הנמצאים בהסדרים של משמורת משותפת הסתגלו טוב יותר תוך בחינת מדדים רבים של הסתגלות: הסתגלות כללית, התנהגותית, ורגשית, ההערכה-העצמית, היחסים המשפחתיים, והסתגלות לחיי הגירושין ((Bauserman, 2002

באופן כללי, הספרות האמפירית מציגה יתרונות רבים לילדים, כולל הסתגלות פסיכולוגית והתנהגותית טובה יותר והישגים לימודיים ואקדמיים טובים יותר, אשר הסדרי המחייה שנקבעו לגביהם, מאפשרים לאבות התומכים והאוהבים שלהם להיות מעורבים באופן אקטיבי בחייהם על בסיס שבועי וסדיר, כולל לינות ובילוי זמן המוגדר כפנאי יחדיו.

זאת ועוד, נראה כי הילדים עצמם חפצים בקשר עם ההורה הלא-משמורן, ורבים מהם מעדיפים את התפיסה של משמורת פיסית משותפת.

אותם ילדים ומתבגרים שחיו בהסדר של משמורת משותפת – מסופקים באופן כללי, חשים אהובים, מדווחים פחות על תחושה של אובדן ולא מתבוננים בחייהם דרך העדשה של גירושי ההורים שלהם, בהשוואה לילדים שחיו במשמורת יחידנית עם אימותיהם.

לסיכום:

בהסתמך על המחקרים הרבים שנאספו בשנים האחרונות, המתבססים על ממצאים מהשטח- ברור כי עבור רוב הילדים –הסדרי הראיה ה”מסורתיים” אינם מעודכנים,קשיחים שלא לצורך, מגבילים, ואינם עונים על האינטרס שלהם לטווח קצר או ארוך.

פתרון של משמורת משותפת –עונה על העקרון של טובת הילד שהוא עקרון העל הראוי להנחות את מקבלי ההחלטות בנוגע להסדרי המחייה של ילדים לאחר פרידה וגירושין של הוריהם.

 

 

* ד”ר מוטי חיימי, מומחה ברפואת ילדים והמטו-אונקולוגיה פדיאטרית. פעיל למען כינון משמורת משותפת לאחר גירושין.

** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

קטגוריהUncategorized

                

Call Now Button
לוגו של וואטסאפ WhatsApp ייעוץ אישי
לייעוץ משפטי צרו קשר
close slider

בחרו שעה מועדפת להתקשרות: